להסתכל קדימה בתקווה

להסתכל קדימה בתקווה

עוד לא דיברנו על תקווה….אבל עם כמה חברים וותיקים, כן דיברנו אתמול בזום….

אביא כאן כמה אמירות וגם שאלות שעלו בשיח כפי שאני זוכרת כולל קישורים לנושאים שכבר עלו כאן בבלוג בעבר. בתחילת הפגישה מישהו סיפר כי שמע על משהו חדש בנושא. באוניברסיטת באר שבע יש לימודים קדם אקדמאים בשם מרכז לתקווה. המרכז עוסק  בקידום שוויון חברתי במחקר בנושא זה וגם בפרסום ספרים שיצאו כתוצאה ממחקרים של שנים בארץ ובעולם. הבטחתי לעצמי להיכנס בקרוב ולהביא כמה ציטוטים עם קרדיט מלא וגם לראות ביו- טיוב אם יש משהו חדש ומעניין בנושא זה.

במהלך השיחה נזכרנו כי ההמנון של עם ישראל שמו התקווה . הסתבר כי אנשים רבים שואבים תקווה מעצם ההרגשה של השתתפות בקהילה, דיגיטלית או פרונטלית והאינטראקציות שמתקיימות בה. הסתבר כי אנחנו מכירים קהילות של בני הגיל השלישי שצצו בשנים האחרונות, קהילת שלהב"ת בטבעון, קהילה פעילה בהתנדבות ביפו וכמובן קהילות סביב מועדוני וותיקים בקיבוצים, במושבים ובערים.

הנושא של תרומתה של הקהילה ליחיד עלה כבר לפני כמה שנים כאן. בשיח שקיימנו הרגשנו כנציגים של קהילה גדולה יותר, קהילה דיגיטלית ארצית. השיח היה פתוח וזורם ואחד החברים שאל: מה קרה לנו בשנה האחרונה? איך בכל זאת במצבים קשים כפי שכולנו עוברים, אפשר להישאר אופטימי, לטפח ולתחזק תקווה.

עלתה עוד שאלה: מהו ההבדל בין אופטימיות לתקווה?

אופטימיות היא הרגשה כללית טובה לגבי אירועים שונים ואמונה שיהיה טוב. אך כאשר מדובר בתקווה חשוב גם לתכנן ולדעת איך יהיה טוב. לשם כך צריך להתחבר ולקרא בעיון את האני העתידי.

העובדה כי לאנשים שיש להם ניסיון חיים ועבר יכולה לעזור כאשר מביטים אחורה בזמן ושמים דגש על תקופות קשות שעברנו. כפי שאנחנו נוהגים לומר, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. לוותיקים של היום יש אפשרות לומר, עברנו את ששת הימים, עברנו את מלחמת יום כיפור, את האינתיפאדות, נעבור גם את זה.

התקווה מתגברת עם הרגשה קולקטיבית והיא יכולה להיות בין דורית. לכן, החוסן של הקהילה תורם לתקווה והתקווה תורמת חזרה לחוסן הקהילה והאנשים בה. אחרי האסון של 7.10 נוכחנו כי יש עם חזק, מלא תקווה ואנרגיות. העשייה למען אחרים הפיחה רוח חדשה ואחרת. מסתבר כי קל יותר להתגבר על תקופות קשות עם חברים.

עלו עוד כמה דוגמאות של סיפורי תקווה לאחר אסון שקרו שנתיים האחרונות. הזכירו כי המילואימניקים מספרים תמיד כי הם בעצם נלחמים עבור החברים שלידם ומהם מגיע הכוח והתקווה לנצח ולהתגבר על כל מכשול. אנשים נבדלים אחד מהשני לגבי המקור ממנו הם שואבים את התקווה שלהם.

כאן אני הוספתי כמה תובנות על הקהילות של הקיבוצים בכלל ועל קהילת אלונים בפרט. כתבתי כבר בבלוג כי נוכחנו ב 7.10 עד כמה קהילות הקיבוצים והמושבים מהווים את השחפץ של המדינה.  מסמנים את הגבולות בדרום ובצפון.

לסיכום יש לי שאלה לקוראים פוסט זה: כתבו לי כאן בתגובות מה מפיח בכם תקווה?

אני לא סתם שואלת אלא מתבססת על המטרה המובילה של מעגלי החיים+ 60  לאתר, לרכז ולהנגיש מידע לשיפור איכות החיים, להוספת חיים של תקווה לשנים.

בהצלחה ובתקווה לימים טובים, ד"ר אלקה יפה